ביהמ"ש העליון דחה ערעורו של רועי עמרם שהורשע בהריגת שלושה מחבריו בתאונה

השופטת מ' נאור:

1.        בליל ה-4.3.2005, בסמוך לחצות, אירעה תאונת דרכים קטלנית בסמוך לצומת הרמזורים שליד כפר מסריק (להלן: התאונה). בתאונה מחרידה זו קיפחו את חייהם שלושה צעירים: צבי קוייפמן ז"ל, שהיה בן 21 במותו, ירון לביא ז"ל, בן 21 במותו וניר נגולה ז"ל, בן 20 במותו. המערער נהג ברכב פורד פוקוס (להלן: הרכב). לידו ישב חברו הטוב, עומר לביא, שהוא אחיו של ירון לביא ז"ל (להלן: עומר). שלושת המנוחים ישבו מאחור. החבורה נסעה מנהרייה לכיוון חיפה, למה שאמור היה להיות בילוי. להלן מספר עובדות שעמדו ברקע אירוע התאונה: הכביש בו אירעה התאונה הוא דו מסלולי, כאשר בכל מסלול ישנם ארבעה נתיבים; שני המסלולים מופרדים על ידי אי תנועה בנוי; המהירות המותרת בכביש היא 90 קמ"ש; זמן קצר לפני התאונה ירד גשם והכביש היה רטוב; שדה הראייה במקום הוא כ-300 מטרים.

2.        לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי (השופט א' שיף) את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 38(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); בעבירה של נהיגה בלתי סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה וסעיף 38(ג) לפקודת התעבורה; ובעבירה של אי שמירת רווח, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה. על המערער הוטלו שבע שנות מאסר, מתוכן חמששנים לריצוי בפועל והיתרה מותנית למשך שלוש שנים. התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של הריגה או של גרימת מוות ברשלנות. כמו כן, פסל בית המשפט המחוזי את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה מכל סוג שהוא למשך 15 שנים, בניכוי תקופת פסילתו המנהלית.  

3.        על התיאור הכללי של התאונה אשר אירעה לא הייתה מחלוקת. למעשה, עיקר המחלוקת נגע לשאלת מהירות הנסיעה של המערער עובר לתאונה. כאמור, המערער וחבריו נסעו מנהרייה לכיוון חיפה. בנהרייה עצרו את הרכב וחלק מנוסעיו יצאו מהרכב כדי למשוך כסף מכספומט. מבדיקה שנערכה בדיעבד התברר כי הכסף הוצא בשעה 23:52; נתון אובייקטיבי זה מלמדנו מתי יצאה המכונית לדרך (לכיוון חיפה). עד מקום התאונה חלף המערער על פני כמה רמזורים והתקרב אל הצומת בו אירעה התאונה. באותה עת נסע בכביש, במסלול הנגדי (מדרום לצפון), רוברט לרנר שנהג ברכב מסוג פיאט פונטו, בנתיב השמאלי לכיוון נסיעתו כמתואר (להלן: הפונטו). אחריו, במסלול האמצעי, נסע אברהם דהן שנהג במונית (להלן: המונית). משמאל למונית נסע אוטובוס של אגד, שהיה נהוג בידי נדב בן אליהו (להלן: האוטובוס). גם לגבי פרטי התאונה עצמה אין מחלוקת: כאשר הגיע המערער בסמוך לצומת, הוא סטה שמאלה, עלה על אי התנועה הבנוי, המשיך למסלול הנגדי תוך סבסוב הרכב, ופגע עם חלקו האחורי שמאלי של הרכב בחזית הימנית של רכב הפונטו. המערער המשיך ופגע עם חלקו האחורי של רכבו בחזית המונית, המשיך וסטה שמאלה, עלה על אי התנועה לכיוון כפר מסריק, פגע בעמוד של רמזור ונעצר כאשר חזית רכבו פונה לכיוון מזרח. כתוצאה מכך, האוטובוס שהיה בנתיב הנגדי פגע בפינה האחורית ימנית של המונית ואף פגע קלות ברכב הפונטו, גם בפינה האחורית ימנית. כתוצאה מהתאונה נהרגו במקום שלושת חבריו של המערער שישבו, כאמור, במושב האחורי של הרכב. המערער עצמו וחברו עומר שישב לצידו - נחבלו. נחבלו גם נוסעי הפיאט פונטו - רוברט לרנר ויודיצקי אינסה, וכן נחבלו נהג המונית, אברהם דהן, ושניים מנוסעי המונית, גד אוחיון ודוד יצחק.

4.        הערעור הופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. המערער טוען כי יש לזכותו מכל וכל; לחילופין, כי יש לזכותו מעבירת ההריגה ולהרשיעו במקומה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות; לחילופי חילופין, מערער הוא על חומרת העונש.

5.        בא כוח המערער הגיש הודעת ערעור מפורטת. שני הצדדים הגישו עיקרי טיעון ובנוסף שמענו טענות הצדדים על פה. בסופו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין.

6.        המערער גרס כי התאונה נגרמה בגין בלימה בלתי צפויה של רכב מסוג מרצדס אשר נסע לפניו ובלם בפתאומיות, בעת שברמזור דלק אור ירוק. בלימה זו אילצה אותו, לדבריו, לבלום בלימת חירום. המערער טען כי עובר לתאונה נסע במהירות סבירה של 80 קמ"ש. כפי שנראה, בית המשפט לא קיבל את טענתו זו. לגרסת המערער, בשל היות הכביש רטוב מגשם ראשון, דבר שלא הבחין בו, ובשל תקר שהיה בצמיג הימני הקדמי של רכבו, נכנס הרכב לסבסוב וכך נגרמה התאונה.

7.        על הקווים הכלליים של התאונה - ניסיון לבלימה בעקבות רכב שבלם לפני רכבו של המערער והטיית ההגה שמאלה - העיד גם עומר, שישב כאמור ליד המערער. אכן, התיאור הכללי של אירוע התאונה אינו שנוי במחלוקת; המחלוקות נגעו לשאלת אופן הנהיגה של המערער עובר לתאונה. לכך הצטרפה מחלוקת נוספת, הנוגעת להשפעה שהייתה (אם בכלל) לתקר שנמצא בגלגל הימני הקדמי של הרכב לאחר התאונה.

8.        בית המשפט המחוזי הניח לטובת המערער כי הרכב שנסע לפניו בלם מסיבה בלתי ברורה. הוא קיבל את דברי המערער, שעלו עוד בהודעתו הראשונה, כי בעקבות אותה בלימה פתאומית של רכב המרצדס שהיה לפניו, נקט המערער בשלוש פעולות נפרדות ומכוונות: הוא האט את מהירות נסיעתו, בלם בלימת חירום והסיט את הרכב אל עבר הנתיב השמאלי. עוד קבע בית המשפט כי, לאחר שהסיט המערער את רכבו שמאלה וגרם לסבסובו של הרכב, הייתה מהירות נסיעתו פחותה באופן משמעותי, מזו שקדמה להיקלעותו למצב הסיכון. נקבע כי עד שסטה שמאלה, הספיק המערער להאט את מהירותו על ידי בלימה ואז להאט שוב את מהירותו על ידי בלימת חירום, ורק אז הסיט המערער את רכבו שמאלה, וכך החל הסבסוב שגרם לתאונה. דהיינו, כתוצאה מהסטת הרכב לנתיב השמאלי, נכנס הרכב לסבסוב והתרחשה ההתנגשות ברכבים הסמוכים. הסבסוב נגרם, כך קבע בית המשפט, בשל נסיעה במהירות מופרזת שהייתה -  לפי קביעת בית המשפט, ועל כך עוד נרחיב את הדיבור - 140 קמ"ש. המהירות המופרזת אילצה את המערער לבלום בלימת חירום ולהסיט את רכבו שמאלה בעוד הכביש חלק, על מנת למנוע התנגשות ברכב שבלם לפניו. בנוסף, לאחר ניתוח הראיות השונות, לרבות חוות דעת המומחים, קבע בית המשפט כי לא הנקר בצמיג הימני קדמי הוא שגרם לסבסובו של הרכב. גם על קביעתו זו עוד נרחיב להלן את הדיבור.

9.        לאחר בחינת כל הראיות, סיכם בית המשפט את ממצאיו שבעובדה כך: המערער נהג ברכבו בלילה, כשהוא מודע לכך שהכביש היה רטוב לאחר הגשם. בית המשפט לא קיבל לעניין זה את הטענה שהמערער לא היה מודע למה שהיו מודעים נהגים אחרים שהעידו במשפט. הכביש היה בוצי וחלק. למרות מודעות המערער לסיכון שהיה כרוך בנהיגה מהירה בכביש רטוב לאחר גשם ראשון, התקרב המערער לצומת מרומזר במהירות של 140 קמ"ש. על הממצא בעניין המהירות נפרט להלן בהרחבה. בהתקרבו לצומת, המערער לא האט את מהירות נסיעתו. מסיבה בלתי ידועה, בלם רכב המרצדס שנסע לפני המערער. המערער ניסה לבלום את רכבו כדי לא להתנגש במרצדס. תחילה האט את מהירות נסיעתו על ידי בלימה רגילה. אחר כך בלם בלימת חירום. בשל מהירות נהיגתו הגבוהה ואי שמירת מרחק מן הרכב שלפניו, הבחין המערער כי הוא עומד להתנגש ברכב המרצדס, ואז הסיט את רכבו שמאלה, גרם לסבסוב, איבד שליטה על רכבו והתנגש בכלי הרכב שנסעו במסלול הנגדי. כפי שיפורט להלן, משנשללה האפשרות כי התקר בצמיג הימני קדמי הוא שגרם לתאונה, ניתן לקבוע ברמת וודאות של מעל לכל ספק סביר כי מהירות נסיעתו הגבוהה מאד של המערער, בכביש רטוב וחלק, ואי שמירת מרחק - הם שגרמו לתאונה. אילו נסע המערער במהירות המתאימה לתנאי הדרך והיה שומר מרחק, הוא לא היה צריך לבלום בלימת חירום ואף אילו היה בולם בלימה כזו, היה יכול המערער לבצע אותה במהירות איטית יחסית מבלי לאבד שליטה על רכבו.

10.      לעניין היסוד הנפשי של המערער, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. ניסיון החיים מלמד כי נהג הנוסע בלילה, בכביש רטוב וחלק, לאחר גשם ראשון, המתקרב לצומת מרומזר במהירות של 140 קמ"ש, כשלפניו נוסעים כלי רכב - מודע לסכנה הטבועה בסיטואציה זו. סכנה של היקלעות לתאונה קטלנית. המערער לא ניסה להסביר את דרך נהיגתו ואת שאלת מודעותו לכל האמור. המערער טען טענה לא נכונה כי מהירות נסיעתו עובר לתאונה הייתה 80 קמ"ש בלבד. בנסיבות המקרה, לא נותר אלא להסיק כי המערער בחר בחירה מודעת לנהוג ברשלנות גסה, מתוך תקווה כי "לו זה לא יקרה".

מהירותו נסיעתו של המערער עובר לתאונה

11.      מרכז הכובד של הליך זה נוגע לשאלה מה הייתה מהירות נסיעתו של המערער לפני שבלם, בניסיונו להימנע מהתנגשות ברכב המרצדס. כזכור, המערער טען בערכאה הראשונה כי נסע במהירות 80 קמ"ש. ואולם, בית המשפט קבע כממצא שבעובדה, כי מהירות נסיעתו של המערער לפני שבלם הייתה 140 קמ"ש. דומה כי איש לא חלק ברצינות על כך שנהיגה בלילה, בכביש רטוב, במהירות 140 קמ"ש בכביש בו מהירות הנסיעה הוגבלה ל-90 קמ"ש - מהווה סטייה כה חמורה מדרגת ההתנהגות הסבירה, עד שקיימת חזקה שבעובדה בדבר מודעותו של הנהג לסכנה של תאונה קטלנית. המערער לא הצליח להפריך חזקה זו (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80 (2000)). אם אלה הן אכן העובדות, ברי כי במערער התקיים היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. מרכז הכובד של הערעור שלפנינו נסב סביב ניסיונה של ההגנה לשכנענו להתערב בממצא העובדתי האמור בעניין מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה. ניסיון זה מכוון הן כלפי הערכת הראיות והן כלפי פגמים, שלטענת ההגנה, נפלו בהליך של הבאת הראיות בנוגע לשאלת המהירות. דומה כי הגיעה השעה לפרט מה הן הראיות שהביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה בעניין מהירותו של המערער. לנוחות הקורא, אקדים ואומר כי ביסוד ממצאיו של בית המשפט קמא עמדו שתי ראיות מרכזיות. האחת היא חוות דעת של מומחה מטעם התביעה, מר עפר סלומון (להלן: סלומון), שקבע את המהירות על-יסוד סרט, שמקורו במצלמת אבטחה של מפעל העומד בסמוך לצומת בו אירעה התאונה (ת/2); הראייה השנייה היא עדותו של עומר לביא שישב, כאמור, במושב הקדמי שלצד המערער. נפרט.

חוות דעתו של המומחה סלומון

12.      בסמוך לצומת בו אירעה התאונה, עומד מפעל "דוקרט", אשר בחצרו מופעלת מצלמת אבטחה. למחרת התאונה, ולאחר ששמע על התאונה שאירעה בלילה, בדק עובד של המפעל, עירד דוכס שמו, את סרט האבטחה כדי לראות אם המצלמה קלטה את התאונה. קטע שנמצא על ידו רלבנטי הועתק לתקליטור ת/2. בתחילת הדרך, וגם במהלך המשפט, המשטרה לא ידעה להסיק מהסרט מסקנות בדבר מהירות הנסיעה של רכב המערער. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, מעלה כי ת/2 הוגש כראייה מוסכמת וכי לא הייתה מחלוקת על כך שהוא אכן משקף את רגע התאונה. על כן, יש לדחות ניסיונות שנעשו בסיכומי המערער בערכאה הראשונה או בערעור, לטעון כנגד קבילותו של ת/2 וכנגד השאלה אם הוא אכן משקף את רגע התאונה. אוסיף ואומר כי רואה אני טעם רב בטענת התביעה לפיה אף ששעון המפעל לא היה מדויק, ובסרט מצוינת השעה 00:08, בעוד התאונה אירעה כנראה בשעה 00:03, אין זה סביר שבסמוך לתאונה ואחריה תקלוט המצלמה אירוע נוסף שיש בו סימנים של התאונה נשוא הדיון.

13.      וכך התגלגלו הדברים שהביאו להגשת חוות הדעת. במהלך פרשת התביעה, הציע בית המשפט לצדדים את האפשרות לבדוק את המהירות בהתבסס על הסרט ת/2. וכך אמר:

"ביהמ"ש:

האם שני הצדדים יסכימו, אם האם זה מעשי, שבמקום למדוד יחסית לשאר כלי הרכב או להסיק מסקנות מזוויות צילום, שפשוט יעשה ניסוי בהנחה שזה אפשרי, אם אותה מצלמה, בו תמדדנה מהירויות כלי הרכב מנקודה א' לנקודה ב' במקום עצמו. אפשר למדוד באיזה מהירות בניסוי לוקח לרכב שעובר במקום ומצולם ע"י אותה מצלמה, במהירות שתמדד בניסוי, אם נגיד לקח לו שניה לעבור מנקודה א' לב' אנו יכולים למדוד עם אותה מצלמה בניסוי, כמה מנקודה א' ל-ב'.

ומפי באי כוח הצדדים נרשם: